קשיים נפשיים בקרב ילדים ובני נוער מנקודת מבט נשמתית
האם אנחנו ההורים יכולים להכיל את הכאוס והחשיכה, המצבים הנפשיים הקשים של הילדים שלנו ובני הנוער? עם כמה שזה קשה, זה חלק מתפקידנו. לא כדאי לנו להזדרז למסור אותם לטיפול רק כדי שמישהו יפתור את ה"בעיה" ואנחנו נוכל לשוב לשגרה הברוכה. קשיים נפשיים כמו דכאון, חרדה, התמכרות, בידוד חברתי, הסתגרות, אובססיות כל אלה ועוד באים ללמד אותם להתמודד עם חשכה פנימית ולצלוח אותה.
והם נוכחים בתוך המשפחות שלנו כדי שגם אנחנו המבוגרים נתמודד איתם.
שמעתם? חשכה פנימית!
אם תנסו לטאטא אותה, להתעלם, לטמון את הראש בחול, לדכא, הבלון רק יגדל ויתפוצץ לכם בפנים. אם לא עכשיו אז בגיל מבוגר יותר. ואז תאבדו את האמון של ילדיכם. זה לא איום. זו תהיה תוצאה.
אל תבינו אותי לא נכון, חובתנו כהורים לשים גבולות בהם ילדינו יוכלו לצמוח. חובתנו לטפל במצוקות הרגשיות ואם אנחנו זקוקים לעזרה מאוד מומלץ לפנות למטפלים מקצועיים, אבל, ויש כאן אבל גדול! אם פנייה לטיפול נעשית מתוך הסרת אחריות וציפייה שהמצוקה הרגשית של ילדינו תעבור כבר הפסדתם את הלימוד והחוויה תחזור על עצמה בדרך אחרת.
אסביר - ברמה הנשמתית הילדים שלנו מביאים את החשכה הרגשית לתוך החיים שלנו כדי שנסתכל לתוכה ולא נברח. היכולת שלנו לשהות בתוך מצבים שליליים ולא לנסות להזיז אותם בכוח הם לימוד ענק. אם מדלגים על הלימוד הוא יחזור בדרך אחרת. אז למה לא לעשות איתם את הדרך עכשיו ולצלוח אותה?
תמיד יש סיבה למצוקה ותהליך הריפוי עובר דרך התנסות בחוויה והדלקת האור בתוכה. תתפלאו אבל זה קורה. כאשר הילדים שלנו חווים קשיים רגשיים הם בחושך גדול. כאשר אנחנו מנרמלים את החושך, נמצאים איתם בתוכו, לא מפחדים ממנו. נותנים לו להיות, ללא רגשות אשמה, ללא רצון לברוח, ללא ביקורת על התנהגות כזו או אחרת, אנו מאפשרים לאור לחדור ולהתחיל לרפא.
עדיף ללא תרופות פסיכיאטיות, למרות שלפעמים הן עזרה ראשונה מרגיעה שמאפשרת להתחיל תהליך שיקום רגשי. הבעיה שנוצרת היא כאשר הן הופכות לטיפול שבשגרה. אתם לא רוצים לשבש את המערך האנרגטי של המוח של הילדים שלכם על ידי מיסוך בתרופות פסיכיאטריות. ואל תגידו לי שאי אפשר. מי שלא מאמין מתהליכי ריפוי עצמאיים שבוי בתלות ומחליש את עצמו ואת כסביבה. תרופות לא מרפאות. הן רק שלב ביניים. אני בעדן רק אם הן נלקחות באופן זמני כדי לאפשר למטופל להתחיל תהליך שיקום רגשי.
זו לא נקודת מבט או תאוריה. זו דרך חיים. עברתי את זה עם עצמי, עם ילדי ועם מטופלי. אני חי את הנושאים האלה יום יום, עוזר לסובבים אותי להדליק את האור על ידי קבלת החושך.